האלטרנטיבה לבנימין נתניהו

לפי גדעון לוי, במאמר שכתב בעיתון הארץ ב-9 לאוגוסט 2020, הימין חייב הרבה למחאת השמאל: היא מכשירה אותו, מלבינה את חטאיו, מחזקת את שליטתו, מעניקה לו לגיטימציה שמעולם לא היתה לו. ככה זה כשתנועת מחאה מתמקדת בגורלו של איש אחד — רק לא ביבי. היא הופכת את יריבה האמתי, הימין, לאחיה התאום, כמעט למשאת נפשה, העיקר שיהיה בלי ביבי. כל מה שאינו נתניהו הוא חלום. כל מי שאינו נתניהו — גואל. רק ניפטר ממנו והכל יהיה בסדר. זו גישה מסוכנת. סופה שתנציח את שלטון הימין ותותיר את האידאולוגיה שלו כאחת ויחידה שאין בלתה.

אלוף בן היטיב לנסח את הסכנה הזאת במאמרו שלשום. הוא הזכיר לכל חוגגי הניצחונות טרם זמנם, כי גם כאשר נתניהו ייעלם, תומכיו לא ילכו לשום מקום. אבל לאזהרתו צריך להוסיף כוכבית: ראו מה קורה בינתיים. התיעוב כלפי נתניהו מכשיר את כל מה שאינו נתניהו. פתאום מינויים של גלעד ארדן ושל ציפי חוטובלי לשגרירים הוא אבדה לפוליטיקה. "ארדן, מהפנים היותר ממלכתיות בליכוד", התמוגג שלשום יוסי ורטר בטורו ב"הארץ". אבחנה תמוהה. ארדן? ממלכתי? באין ציפור שיר, גם ארדן זמיר?

ארדן, המסית והשקרן מאום אל־חיראן ומצביא המלחמה המטונפת נגד מבקרי ישראל בעולם, הוא ממלכתיות? השר שהעליל עלילות שווא על אזרח חף מפשע, שנהרג בלי סיבה על ידי כוחות המשטרה שהוא היה הממונה עליה (ומעולם לא טרח להתנצל על דבריו); השר שהוביל את האסטרטגיה הנבזית של הפללת כל ביקורת על הכיבוש באמצעות תקציבי ענק, מנגנוני חושך ואמצעים מפוקפקים, שרק מקצתם נחשפו עד כה — נחשב לא רק ללגיטימי, אלא אפילו לממלכתי. אם ארדן ממלכתי, מה נחשב ללא ממלכתי? שר שיורה בעצמו באזרחים?

גם גדעון סער הוא משאת נפשם של רבים בשמאל־מרכז. אחד הפוליטיקאים הקיצוניים, הגזענים והמסוכנים ביותר בימין, מייסד מתקן חולות, יוזם חוק המסתננים ואידיאולוג מדיניות המצוד האכזרית נגד מבקשי המקלט נחשב ללגיטימי בעיני מחנה שמתיימר לשאת את שם השמאל. סער היה צריך להיות מוכתם ופסול לעד בעיני כל איש מצפון, אבל לא כשמולו עומד השטן נתניהו. לידו, הכל מותר. מולו, כולם טובים.

וכך גם מיודענו נפתלי בנט, חביב השמאל החדש, העולה כפורח בסקרים. גם הקאמבק של איילת שקד, אהובתו של השמאל מתמול־שלשום, כבר בדרך. שיהיו לאומנים וגזענים, העיקר שהם לא נתניהו. אויביו של אויבי הם ידידַי, לא חשוב מה הם מייצגים. ככה זה כשהשנאה יוקדת ומעוורת.

הם ימשיכו לפגוע בבית המשפט, לרדוף מבקשי מקלט, לתמוך בקפיטליזם חזירי, להסית כלפי ערביי ישראל ולבסס את האפרטהייד. על הכל נמחל להם. ביבי הרס ובנט יבנה; נתניהו הרעיל וארדן, סער וחוטובלי יביאו את האחווה. שיהיו עוד 50 שנות כיבוש, ושתימשך מדיניות האפליה וההשפלה של האזרחים הערבים ורדיפת מבקשי המקלט; שהצבא ימשיך להרוג מפגינים פלסטינים, שהמשטרה תמשיך להפעיל אלימות ושהנכים ימשיכו להסתפק בקצבאותיהם העלובות — העיקר שלא יהיה נתניהו.

בסוף לא יהיה נתניהו. רגשות הקלה, שמחה וסיפוק ישטפו את השמאל ואת מערכת המשפט ואת שאר המערכות המאוימות. שחר של יום חדש יעלה על ישראל. ואז יתמנה יורשו, איש ימין מן הסתם, והמחנה המסוחרר מהצלחתו והמותש ממחאתו ימצא עצמו מנוטרל. ככה זה כשהעגלה ריקה, וכשלא מציעים שום חלופה. אז יוכלו סער או בנט, או איש ימין אחר, לחוקק חוקים של ויקטור אורבן או לנהוג כז'איר בולסונרו באין מפריע. והרי הסכנה חלפה, הניצחון הושג — הדמון היה ואיננו עוד.

דבריו נכונים מאוד. כאשר כל הפוליטיקה המרוכזת ברק לא ביבי שוכחים להציב אלטרנטיבה. וכמו שאני אוהב לומר האלטרנטיבה עוד תבוא מהימין.

נקווה לטוב…