עם WordPress.com אפשר לעצב אתרים כאלה
להתחיל

פולמוס ההבלגה

לפי יהודה וולאך, במאמרו "קווים בהתפתחות תורת הביטחון של היישוב בטרם מדינה"[1], מראשית מאורעות תרצ"ו היה נטוש בציבור בכלל וב"הגנה" בפרט ויכוח על אופן התגובה של היישוב היהודי על ההתנכלות הערבית. בעוד שאנשי "הארגון הצבאי הלאומי" (אצ"ל) הטיפו לתגובה נגד הטרור הערבי, דגלו מעצבי המדיניות הציונית בשעה ההיא – חיים וייצמן, דוד בן-גוריון ומשה שרתוק (לימים שרת) – בקו של הבלגה: מניסיון מאורעות תרפ"א ותרפ"ט למדו, כי הערבים ותומכיהם בקרב הפקידות הבריטית מבקשים לתאר את מהלך המאורעות כמלחמת אזרחים, שפרצה בעקבות התגרות מצד היהודים דווקא. גם בראשית מאורעות תרצ"ו ניסתה מזכירות ממשלת המנדט להטיל את האשם בהתגרות היהודים.

מתוך שיקול מדיני בחרה אפוא הנהלת היישוב בנקיטת ההבלגה כקו מדיני שהוכתב ל"הגנה". ההבלגה נועדה להעמיד את היישוב במצב של ציבור שומר חוק, הטובע משלטונות המנדט את קיום הזכויות המגיעות לו והרשאי לצפות לכך, שהם לא ייכנעו לאלימות בערבית.

נוסף להיבט המדיני היה לעניין ההבלגה, מנקודת ראותם של המצדדים בה, גם היבט מוסרי – תגובה בלתי מבוקרת – ובמידה מסוימת אף תגובה מבוקרת – הייתה עלולה לפגוע לא רק במבצעי הטרור הערבי אלא גם בחפים מפשע ואף בנשים וילדים. ארבה סכנה לדעתם, שטרור נגדי יסתאב ויוריד את מבצעיו בחינה מוסרית לרמת השפלות של אנשי הכנופיות הערביות, שלא ידעו כל סייג בפעולות הרצח וההרס שלהם. הטלת קו ההבלגה על הכוחות המזוינים של היישוב נועדה להוות סכר בפני סכנה זאת.

אך בעוד שיתרונותיה המדיניים והמוסריים של ההבלגה היו גלויים וברורים לכל המצדדים בה, הייתה השפעת נקיטת קו זה בתוך ארגון "ההגנה" קשה ביותר. קשה היה למפקדים וללוחמים להשלים עם הרעיון, שנימנע מהם להגיב בצורה נמרצת על מעשי הערבים. קיננה בהם התחושה הכבדה, כי הם נוהגים בדומה ליהודים בגולה בדורות הקודמים בשעת התקפות פורעים גויים. הרגשה זו הייתה כבדה במיוחד נוכח העובדה, שיהודי הגולה ציפו, כמובן, לכך, שהיישוב היהודי בארץ-ישראל ינהג אחרת, וגם לאור העובדה, שהתנועה הרוויזיוניסטית בגולה (בהבדל מן התנועה הרוויזיוניסטית בארץ, שקיבלה את ציוויו של זאב ז'בוטינסקי, שאף הוא דגל בהבלגה משיקולים מדיניים) תיארה את ההבלגה כגילוי פחדנותם של היישוב ושל מגניו. אכן, היו לא מעט לבטים של תגובת היישוב לטרור הערבי. במעבר מההגנה הסבילה אל ההגנה הפעילה היה שינוי דרך ומציאת פתרון של תגובה מבוקרת ויעילה בלי לסטות מעקרון ההבלגה.

תפיסה זו קיבלה את ביטויה הרשמי על ידי פקודה, שפרסמה המפקדה הארצית של ההגנה (מפא"ר) ב-2 ביולי 1939, וזו לשונה[2]:

הוראות להתנהגות הארגון בהגנת היישובים ובמלחמה בכנופיות

  • המפא"ר אוסרת רציחת נשים וילדים, עוברי דרך ובכלל ערבים חפים.
  • המפא"ר אוסרת יריות או הטלת פצצות על מקומות כינוס ערביים (שווקים, מסגדים). הפעולות הנ"ל אסורות באופן שאינו משתמע לכאן ולכאן.
  • הארגון ינהל מלחמת תנופה בכנופיות. חובה לתקוף כנופיות שהן בתנועה ולקדם אותן בטרם תתקרבנה ליישובים. מלבד הגנה ביישובים מתוך העמדות חובה לדלוק אחר התוקפים מתוך התאמצות להשמידם ולחסום דרכי נסיגה. אם תוך כדי רדיפה כנופיה נסוגה לכפר ערבי, מותרת פעולת הרודפים גם בתוך הכפר.
  • פעולות מיוחדות, כתשובה מאוחרת למתקפות ולטרור זה – טעונות אישור מוקדם של המפא"ר או מפקד הגליל באמצעות מפקד המחוז. בסמכות מפקד הגליל לאסור פעולה מסוג זה.
הדימוי מתוך: אלחנן אורן, "מהבלגה לטוהר הנשק", סקירה חודשית, פברואר 1984, עמ' 34.

כאשר הסביר ברל כצנלסון בקונגרס הציוני הכ"א, ב-20 באוגוסט 1939, את רעיון ההבלגה, השתמש בביטוי "יהיה נשקנו טהור". אכן, גם את הציווי המוסרי של "טוהר הנשק", שהוא, ללא ספק, הלקח החשוב ביותר של פרשת ה"הבלגה" במאורעות 1939-1936, הורישה "ההגנה" לצבא ההגנה לישראל.


[1]  המאמר מתוך: סקירה חודשית, פברואר 1982. הקטע לקוח מעמ' 41-40.

[2]  המסמך הופיע לראשונה בתוך: ספר תולדות ההגנה, כרך ב חלק 2, עמודים 850-849.

תגובה אחת על “פולמוס ההבלגה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: