עם WordPress.com אפשר לעצב אתרים כאלה
להתחיל

ישראל על סף היובל השני

לפני עשרים שנה עברנו למילניום חדש. להלן קטעים מתוך הספר לא על מגש של כסף: תולדות מדינת ישראל מראשית ההתיישבות עד עידן השלום, הוצאת כרטא, ומשרד הביטחון. מדובר בקטעים הלקוחים מהחלק האחרון העוסק בישראל על סף היובל השני.

המפלגות החרדיות

הגוש הדתי מורכב משלוש מפלגות: המפד"ל ושתי המפלגות החרדיות – ש"ס והיהדות התורה, המאחדת שתי מפלגות, אגודת ישראל ודגל התורה. בבחירות לכנסת ה-14 (1996) השיגו שלוש המפלגות 23 מושבים בכנסת, שישה יותר ממספר המושבים שהיה לשלושתן בכנסת ה-13 (1992). בבחירות לכנסת ה-15 (1999) איבדה המפד"ל חלק נכבד מכוחה, אך שלוש המפלגות יחדיו הגיעו ל-27 מושבים, 22 מהם לשתי המפלגות החרדיות ולעומת ארבע עשרה בבחירות הקודמות; עלייה בשיעור 57%. מעולם בתולדותיה של מדינת ישראל לא זכה הגוש הדתי במושבים רבים כל-כך.

מועמד ערבי ראשון לראשות הממשלה

בבחירות הישירות לראשות הממשלה ב-17 במאי 1999 התמודדת לראשונה מועמד ערבי – ד"ר עזמי בשארה – על תפקיד ראש ממשלת ישראל. ערב הבחירות לכנסת ה-15 הסיר את מועמדותו לראשות הממשלה, אך נבחר לכנסת.

חבר הכנסת בשארה, מרצה לפילוסופיה באוניברסיטת ביר זית ונוצרי על פי דתו, מבקש להפוך את מדינת ישראל ממדינה יהודית למדינת כל אזרחיה. סיסמת הבחירות שלו הייתה "תקופה חדשה – השקפה חדשה". במועמדותו ראה משום "קריאת תיגר, קריאה להצבעה עקרונית בסיבוב הראשון, כמו עבור בנימין זאב בגין".

הרשימות הערביות לכנסת ה-15 והקול הערבי

השתתפותם של ערביי ישראל במערכת הבחירות לכנסת ה-15, הן כמצביעים והן כמועמדים לכנסת, מלמדת על תחושת מועקה בחברה הערבית הישראלית. ירידת שיעור ההצבעה מ-77% בכנסת ה-14 ל-75%, חרף התגייסות של חוגים מסוימים להגדלת מספר המצביעים, מבטאת אכזבה, אכזבה מן המנהיגות הערבית, שלא עלה בידה להשיג הישגים של ממש, אך בעיקר אכזבה ממדיניות ממשלת ישראל כלפי אזרחיה הערבים. 94.6% של המצביעים הערבים נתנו את קולם לאהוד ברק בבחינת הרע במיעוטו ומתוך רצון אז לראות במפלתו של בנימין נתניהו. יש להניח שאחוז זה היה נמוך הרבה יותר אלמלא הסירות את מועמדותם לראשות הממשלה יצחק מרדכי ועזמי בשארה, יום-יומיים לפני פתיחת הקלפיות. בבחירות 1999 נמשכה מגמת הירידה בשיעור הצבעתם של בוחרים ערבים למפלגות לא ערביות. חד"ש המוגדרת כמפלגה ערבית-יהודית, איבדה שליש מכוחה. החתירה לשוויון זכויות מוסיפה לעמוד בראש סדר העדיפויות של הציבור הערבי, לפני הנושאים המדיניים הקשורים בתהליך השלום; בראש דאגתו עומדים שיפור המצב הכלכלי, צמצום שיעור האבטלה והחזרת האדמות שהופקעו.

בחירות 1999 ומשמעותן הכלכלית

פיזור הכנסת ובעקבותיה מערכת הבחירות של 1999 לא אירעו על רקע כלכלי, כי אם על רקע מדיני. למעשה, שום מערכת בחירות בישראל לא נולדה על רקע כלכלי. ואולם המצב הכלכלי, ובעיקר המיתון והאבטלה מזה והישגי הממשלה היוצאת מזה, תפסו חלק נכבד של מערכת הבחירות יותר בסיסמאות מאשר בעובדות. כך למשל תהיה זאת משימה קשה מאוד, אם לא בלתי אפשרית, ליצור 300,000 מקומות עבודה חדשים תוך כך וכך שנים, כאשר בפועל, המשק הישראלי יוצר מדי שנה כ-70 אלף מקומות עבודה למצטרפים החדשים לכוח העבודה. גם סוגיית ההפרטה שבוצעה בימי הכנסת ה-14 הייתה מצומצמת למדי; למעט חברות ממשלתיות אחדות, שוליות לחלוטין, ההפרטה החשובה היחידה הייתה הפרטת בנק הפועלים.

ואולם, תוצאות הבחירות הצביעו על מפנה חשוב מאוד בגישת הציבור לבעיות הכלכלה. עלייתה המטאורית של מפלגת ש"ס, למשל, נותחה חזור ונתח מבחינות רבות מאוד, ודווקא היבט אחד נזנח: ש"ס סיפקה מענה משלה ללחצים חברתיים אמתיים והציעה, אל רק בתיאוריה, פתרונות לבעיות רווחה דוחקות שעד עתה נדחו לקרן זווית, בעיקר בתחומי החינוך, אך לא רק בהם. הערנות הרבה לנושאי חברה ורווחה, אפילו לפני הנושאים המדיניים ה"בוערים", מסמנת איתות לכיווני מדיניות בעתיד, לאו דווקא העתיד הקרוב. אחרי תקופת "כלכלת השוק" ו"כוחות השוק" תיאלץ ישראל לשוב לכלכלה סוציאל-דמוקרטית, אולי שונה במידה רבה מן הכלכלה שנהגה אצלנו במחציתו הראשונה של היובל, אך שונה לחלוטין גם מן הכלכלה החופשית שנהגה כאן במחציתו השנייה. מי ישלם את מחיר המדיניות השונה-החדשה ועל כתבי מי ייפול נטל מימונה? במשק צומח וגדל, שאלה זאת חשובה פחות מאשר במשק קופא על שמריו כמצבו של המשק הישראלי בשלהי היובל, ואין ספק שהיא תעסיק את החברה הישראלית עוד זמן רב.

החברה הישראלית עם הפנים לעתיד

דרך ארוכה עברו החברה הישראלית מראשית המאה, ומדינת ישראל מאז הקמתה לפני יותר מחמישים שנה. האוכלוסייה היהודית בארץ-ישראל, בתקופת טרום המדינה, ובשנים הראשונות למדינת ישראל, היוותה מיעוט זניח בעם היהודי. כיום יהודי מדינת ישראל מהווים למעלה משליש מיהודי העולם וסביר להניח כי חלקם בכלל יהודי העולם ילך ויגדל בשנים הבאות. בדומה לכך, חלקם של האזרחים הלא-יהודים במדינת ישראל, הלך וגדל במהלך השנים, ממיעוט קטן למיעוט בולט, וזאת בעיקר כתוצאה משיעור גבוה של ריבוי טבעי.

בניית האומה וגיבושה עמדו במרכז סדר היום הציבורי בעשורים הראשונים לקיומה של המדינה. במקביל הלכו והתעצמו המאבקים בין קבוצות שונות על הגדרת הזהות הקולקטיבית סביב הסוגיה 'מיהו ישראלי' ומה ומי מגדיר 'מהי ישראליות'. סביר להנחי כי בשנים הבאות אנו צפויים להמשך המאבקים בין קבוצות חברתיות שונות על הגדרת הזהות: בין הרוב היהודי לבין מיעוט האזרחים שאינם יהודים; בין דתיים ושאינם דתיים; בין וותיקים לעולים חדשים, בייחוד אלו שהיגרו לישראל מברית המועצות לשעבר ומאתיופיה; בין מזרחים לאשכנזים; ובין נשים לגברים. כמו כן, התרחבות הפערים הכלכליים בין קבוצות אוכלוסייה מבטיחה מאבקים נמשכים על חלוקת העושר ועל אופי מדינת הרווחה.

תחום החינוך הוא אחד מזירות המאבק הוא אחת מזירות המאבק בין הקבוצות החברתיות השונות. אוכלוסיית ישראל, באמצע שנות ה-90, בעיקר לאחר גל ההגירה העצום מברית המועצות לשעבר, היא בין המשכילות ביותר בעולם. אין ספק כי בשנים הקרובות ילך ויגדל שיעור בעלי ההשכלה העל תיכונית והאקדמית. יחד עם זאת, העלייה ברמת ההשכלה בולטת בקרב קבוצות חברתיות מסוימות ופחות באחרות: נשים יותר מגברים; יהודים יותר מערבים; אשכנזים יותר ממרחים.

המערכת הפוליטית בישראל היא אחת הזירות העיקריות למאבקים בין קבוצות חברתיות שונות. רצח יצחק רבין ב-4.11.1995 הוא האירוע הפוליטי הפנימי המרכזי ביותר של שנות התשעים, והוא אירע על רקע הקיטוב הפוליטי בחברה הישראלית לאחר ההכרה ההדדית בין ישראל לאש"ף והסכמי אוסלו. קדמה לרצח תקופה של מאבק ציבורי נמרץ כנגד הממשלה מצב מפלגות פוליטיות ותנועות חוץ פרלמנטריות התומכות ברעיון שך ארץ ישראל השלמה. לצד המאבק הפוליטי הלגיטימי התפתחה מגמה של דה-לגיטימציה של הממשלה ושל חברי הממשלה. אווירה ציבורית זו הכשירה את הקרקע לרצח יצחק רבין, ראש ממשלת ישראל.

החל מאמצע שנות השבעים מאופיינת המערכת המפלגתית באי-יציבות, כתוצאה מהמעבר ממבנה של מפלגה דומיננטית למבנה דו-גושי. אי היציבות, שראשיתה בבחירות לכנסת ה-14, התחזקה בבחירות לכנסת ה-15, עם התרסקותן של שתי המפלגות הגדולות וגידול במספר המפלגות בכנסת.

'ישראל אחת', רשימה משותפת של 'מפלגת העבודה', 'גשר' ו'מימד', קיבלה 26 מנדטים לעומת 34 של מפלגת העבודה ב-1996. 'הליכוד' ירד מ-32 חברי כנסת ל-19. הכנסת ה-15 החלה את כהונתה עם 15 סיעות – מספר הסיעות הגדול ביותר בכל ימי הכנסת. ריבוי הסיעות, אשר רובן בינוניות או קטנות, הוביל לכינון קואליציה רחבה המורכבת מ-7 סיעות והמונה 75 חברי כנסת. אהוד ברק, מועמד 'ישראל אחת', זכה ב-56% מקולות הבוחרים ונבחר לכהן כראש הממשלה העשירי של מדינת ישראל.

ש"ס ו'שינוי' בן שתי המפלגות שהצליחו במיוחד בבחירות לכנסת ה-15. ש"ס גדלה מ-10 חברי כנסת ל-17 והתחזקותה היא המשך המגמה מבחירות קודמות. 'שינוי' זכתה ב-6 מנדטים, לעומת מנדט אחד שהיה לה ערב הבחירות. הצלחתן של שתי מפלגות אלו משקפת הן את התעצמות המתח בין דתיים לחילוניים והן את המתח הבין עדתי ביובל השנים למדינת ישראל.

כפי שהדברים נראים ערב המילניום הבא, המערכת הפוליטית בכלל והמפלגתית בפרט מצויה בתהליך של שינוי מבני, אשר במסגרתו המפלגות מאבדות מחשיבותן ולעומת זאת הפוליטיקה  הפופוליסטית, אשר במרכזה הפוליטיקאים, הולכת ומתעצמת.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: