שאלת הנסיגה מרצועת הביטחון בדרום לבנון

ב-21 לאפריל 2000 כתב ארי שביט כתבה בעיתון הארץ בעקבות סיור שערך ביישובי קו העימות.[1] לדבריו, "ככל שמתקרבת הנסיגה מתעצמת החרדה של תושבי קו העימות. גם התומכים הגדולים ביותר ביציאת צה"ל מבינים פתאום שבתיהם וילדיהם יהיו חשופים לירי ולחדירות ומתחילים לחשוב בקול רם על נטישה. המורל נמוך, כושר העמידה מתפוגג, ותחושות הפסימיות, הבידוד והניכור משתלטות אפילו על הוותיקים".

אחת השיחות שערך ארי שביט הייתה עם ארנן עזריהו (סיני) ששימש בשנות השישים והשבעים כיועצו האסטרטגי של ישראל גלילי. במשך שנים רבות היה אחד מאותם אנשים אלמונים למחצה שמילאו תפקיד מרכזי בעיצוב תפיסת הביטחון  של ישראל. כיונה גרעינית מובהקת היה לעזריהו תפקיד חשוב במיוחד בבלימת ניסיונותיהם של משה דיין ושמעון פרס לבסס את ביטחון ישראל על הרתעה גרעינית. בעת פרסום הכתבה, בהיותו בן 83, הוא התגורר עם אשתו ריקה בקצהו הצפוני של קיבוץ יראון, מרחק של כמה מאות מטרים מהגדר.

לפי דבריו, "הבעיה איננה קו העימות. הבעיה היא מה יקרה בתוך חודשים אחדים לכל מערכת היחסים שלנו עם העולם הערבי. לרצועת הביטחון יצא שם רע מאוד, אבל האמת היא שהייתה הישג בלתי רגיל. היא מנעה בצורה כמעט מוחלטת את היכולת של יחידים לפגוע בנו בנשק קל מעבר הגדר. מה שקרה לאורך תקופה הוא שרצועת הביטחון הפכה להיות הקורבן של הצלחתה. בגלל שהיא יצרה רגיעה יחסית בגליל, אנשים שכחו מה היה פה בשנות השבעים, כאשר מחבלים הגיעו עד לקיר הזה שאתה נשען עליו והצמידו אליו מטען. כאשר מחבלים נכנסו למשגב עם, לקריית שמונה, למעלות. כאשר אני לא יכולתי לחזור הביתה בלילה אלא בשיירות."

הערכתו הייתה ש"אם תתבצע עכשיו נסיגה ללא הסכם אי אפשר יהיה למנוע חדירות מהסוג ההוא. ולכן אם תהיה נסיגה שאירופה לא תיתן לה גיבוי רציני, תהיה אש של נשק קל ומטענים לאורך הגבול. למרות שאני אהיה אולי שיקבל כדור של קלצ'ניקוב בראש, לא זה מה שמדאיג אותי. מה שמדאיג אותי הוא לא מה שיקרה במשגב עם, ובמנרה וביראון. מה שמדאיג אותי שברגע שאשה הרה תיהרג כאן בדרכה ללדת או ברגע שאוטובוס עם ילדים יתפוצץ, לאהוד ברק לא יישאר מרווח להפעיל שיקול דעת. ולמרות שאני מאוד מעריך אותו, אני מבין שאפילו למנהיג שקול כמוהו לא תהיה ברירה אלא לנקוט תגובה לא פרופורציונית. הדבר הזה יוליך למעגל של הסלמה שבו אנחנו מגיבים במטוסים ובטילים על ירי של תת מקלעים. בסופו של דבר, בצורה זו או אחרת, זה ייגמר במאה ילדים מתים בביירות או בצידון או בצור. ואת זה אי אפשר יהיה להסביר לעולם. וזה גם ירעיל גם את כל מערכת היחסים שלנו עם העולם הערבי, ימנע את האפשרות להגיע להסכם עם ערפאת, וייצור מתחים קשים בינינו לבין ערביי ישראל.

עם זאת, אין לו עצה טובה לתת. "המצב נראה בעיני כמו טרגדיה יוונית. יש אמנם עדיין בעשרים וחמישה אחוז סיכוי שזה ייגמר טוב, שאירופה והאו"ם יתערבו בצורה כזו שתמנע הידרדרות, ואז באמת יהיה מעין שלום בגבול. אבל על אף פי מיטב שיקול הדעת שלי יש סיכוי של שבעים וחמישה אחוז שלא זה מה שיקרה. ושאנחנו ניגרר כאן לתקופה של אלימות שתלך ותגבר. היא אמנם לא תגרום למלחמה כוללת, אבל תחזיר אותנו למצב שלפני אוסלו, כאשר יותר מדי יהודים שילדיהם ייהרגו ישנאו את הערבים. ויותר מדי ערבי שילדיהם ייהרגו ישנאו את היהודים וישאפו לנקום. וכל הצדדים ייקלעו למצב של חוסר שליטה, עושים דברים שהם בעצם לא רוצים לעשות, מצטערים על מה שקורה, אבל כולם חסרי אונים."

הוא מוסיף ש"המצב שיצרה רצועת הביטחון לא היה מצב טוב, אבל היה הרע במיעוטו. במשך 15 שנים רק שבעה אזרחים נהרגו בגבול הצפון. אבל מכיוון שבארץ התפתחה תחושה שעכשיו אנחנו עייפים, שהגיע הזמן שכל איש יישב תחת גפנו ותחת תאנתו. כל חייל שנפל בלבנון לא נתפס כחלק ממחיר ההישרדות שלנו אלא כתשלום על איזה אנכרוניזם מחשבתי. ומכיוון שהמנטליות החדשה, המנטליות של ארבע אימהות, אמרה שכל אחד אחראי רק לשלום הילדים שלו, נוצר מצב שבו אי אפשר לנהל מדיניות רציונלית. שבו רק מעטים נותנים את דעתם ברצינות למה שעתיד לקרות במשגב עם ובמרגליות ובמנרה יום אחרי היציאה הזאת."

בעיניו המצב הזה מסוכן ביותר. "כשאני מקשיב לארבע אימהות אני חושב שהן לא מבינות עד כמה הם מייצגות תהליך אשר מסכן את עצם קיומה של ישראל. בעצם מה שקורה כאן הוא שאנשי תל-אביב אומרים לאנשי קריית שמונה – אנחנו אמנם בסירה אחת, אבל לא באותו חלק של הסירה. הולך ומתפתח מצב שבו אנשי הצפון מרגישים שאנשי תל-אביב לא מוכנים יותר לסבול כדי להגן עליהם. ואז מתערערת אופן היסודי ביותר תחושת השותפות ונוצרת תחושה של איש לנפשו. התהליך הזה מכרסם חיים בתוך הרקמה של החברה הישראלית כמו איזה סרטן רדום כזה. ועלולה להיווצר בפעם הראשונה שעת מבחן אמיתי בתקופה שהסולידריות הלאומית לא קיימת."

[1]  ארי שביט, "געגועים לרצועת הביטחון", הארץ, 21.4.2000.