תגובת ישראל לאיחוד ההאשמי

איחוד מצרים וסוריה במסגרת הקהילייה הערבית המאוחדת (הקע"ם) ב-1 בפברואר 1958 עורר בלונדון חשש כבד לגורל המשטרים בפרו-מערביים בעמאן ובבגדאד ולגורל הצינורות שהזרימו נפט לאירופה מעיראק ומערב הסעודית דרך הטריטוריה הסורית. דיפלומטים בריטים ציינו בדאגה רבה שהמצב שנוצר חולש נאצר על כל מעברי הדלק החיוניים לכלכלת בריטניה. בעידוד הבריטים והאמריקנים ובמשקל נגד לאיחוד הנאצריסטי, הוקם שבועיים לאחר כינון הקע"ם גם האיחוד ההאשמי. זה היה ניסיון צולע להתמודד עם התלהבות ההמונים הערבים לרעיון האיחוד הפאן-ערבי. אלא שרעיון האחדות הערבית היה כבר קשור בשלב ההוא בקשר שאין להתיר עם אישיותו ודמותו המלהיטה של נאצר. אין פלא אפוא  שהקמת 'הפדרציה הערבית' , שהוכרז עליו בבגדד ובעמאן ב-14 בפברואר 1958, עוררה התלהבות מוגבלת בקרב ההמונים והם ראו בה תרגיל הישרדות של המשפחה האשמית ותומכיה. על מנת לחזק את כושר ההתגוננות של האיחוד ההאשמי נגד אפשרות של מתקפה מדמשק, מיהרו הבריטים והאמריקנים לשגר חימוש נוסף. ארצות הברית סיפקה לעיראק טייסת של מטוסי קרב חדשים ובריטניה הועידה לירדן שישה מטוסים מהדגם המתקדם של מטוס ההאנטר. נוסף על כך חזר ועלה הרעיון  לחזק את עמידתה של ירדן מול דמשק באמצעות חיל משלוח עיראקי.[1]

ישראל הודאגה אף היא מאיחוד מצרים וסוריה, אך גם האיחוד ההאשמי לא נתן לה מנוח. בעיקר התעוררה דאגתה מכיוון שמעולם לא נחתם הסכם שביתת נשק עם עיראק. עם כל הבעיות שהתעוררו במשך העשור שחלף ראתה ישראל יתרון לא מבוטל בהסכם שחתמה עם ירדן, אך גורלו החוקי והמדיני במצב של איחוד עם עיראק לא היה ברור. בינתיים העדיפה הממשלה להמתין עד שהדברים יתבהרו יותר. כצפוי תמכו הבריטים בהתלהבות רבה בפדרציה ההאשמית, ובנושא זה היו השמרנים ואנשי הלייבור תמימי דעות. מנהיג הלייבור, גייסטקיל, הסביר בפרלמנט ש'הנפט חשוב לפועלים באותה מידה שהוא חשוב לבעלי בתי החרושת'. בפוריין אופיס חששו מחזרה על הבעיות שהתעוררו בקיץ 1956, כאשר עלתה האפשרות שכוח עיראקי ייכנס לירדן, וביקשו למנוע התלקחות בגבולה המזרחי של ישראל פן תינתן עילה בידי נאצר לפלוש לממלכה ההאשמית. אולם בן-גוריון לא התרכך והבהיר לשגריר הבריטי ש'אם גייסות זרים יתקרבו לנהר הירדן תשמור ישראל את חופש הפעולה הגזרה זו'. ושכשסייר באזור מזכיר האו"ם האמרשילד, הסביר לו בן-גוריון, באותה מידה של נחרצות, ש'יש גבול למדה בה תוכל ישראל לסבול את סחטנותו של המלך חוסיין המנצל את חולשתו לקבוע עובדות שאינן נוחות לישראל'.[2]

בפועל גילתה ישראל איפוק רב. הבריטים עשו מאמץ לעודד איפוק זה, הם העבירו מסרים מרגיעים משליטי בגדד ועמאן לירושלים ושיתפו את נציגי ישראל במידע שוטף על ההתפתחויות בשטח. שלא כמנהגם, מדי פעם, הראו פקידי הפוריין אופיס לשגריר אילת מברקים ששלחו לשגריריהם בעמאן ובבגדד כדי לחזק את אמונה של ישראל בכוונותיה הטובות של בריטניה בכל הנוגע ל'איחוד הערבי'. בשלב זה העדיפה ישראל את המשך משטרו של חוסיין בעמאן על פני כל אלטרנטיבה אחרת והשגריר הבריטי דיווח מתל-אביב ללונדון: 'אין ספק שממשלתו של בן-גוריון מתכוונת בתוקף לשמור על שקט בכל הגבולות אם רק תוכל'. ה'איחוד הערבי' לא הפך למציאות פוליטית ובין כה וכה החלו גם הפעמונים בבגדד לבשר על שעתו הקרבה והולכת של הממשל ההאשמי בעיראק.[3]

[1] מרדכי בר-און, מכל ממלכות הגויים, הוצאת יד יצחק בן-צבי 2006, עמ' 235-234.

[2] שם, עמ' 236-235.

[3] שם, עמ' 236.