עם WordPress.com אפשר לעצב אתרים כאלה
להתחיל

הפלשתינים חוזרים

לפי מרדכי בר-און במאמרו על בטחון ישראל בעשור השני שהופיע בקובץ העשור השני בהוצאת יד יצחק בן-צבי, התבוסה הניצחת שכוחותיו של היישוב היהודי הנחילו לפלשתינים בשנת תש"ח, והשתלטותה של ממלכת ירדן על רוב שטחי הארץ שנותרו בידי הערבים, הפכה את הפלשתינים למשך עשרים שנותיה הראשונות של המדינה מגורם מדיני וצבאי לבעיה הומניטרית של פליטים ועקורים מחד גיסא, ולגורם חתרני שהיווה מטרד ביטחוני, מאידך גיסא. אף שבראשית שנות החמישים נקשרו הרבה ממצוקות הגבול של ישראל בפעילותם של "מסתננים" פלשתינים, נסב המונח "אויב" בעיני צה"ל באותם שנים על צבאות ערב הסדירים ולא על הגורם הפלשתיני הבלתי-סדיר. צה"ל גם הטיל את האחריות לאותן מצוקות על מדינות ערב ולא על הגורם הפלשתיני הבלתי מוגדר. אך המחצית שנות השישים חזר הגורם הפלשתיני אל הזירה כגורם מוגדר ופעיל.

ראשיתו של הפת"ח הייתה קומץ של פעילים, שהתקבצו תחילה בארצות המפרץ הפרסי והחל מפרסם את ביטאונו הרשמי (פלשתינינה) בביירות שבלבנון בסוף שנת 1959, הם הרימו את נס "המלחמה העממית" בתביעה למדיניות פלשתינית עצמאית, שאינה מוכתבת על ידי מדינות ערב. אולם חרף סיוע רב שקיבלו מגורמי המודיעין הסורי, עברו כחמש שנים עד שהמנהיגות הפלשתינית החדשה ביצעה את פעולת החבלה הראשונה שלה. בינואר 1965 הונח מטען חבלה קטן בתעלת המוביל הארצי ליד הכפר עילבון. אמנם הנזק שנגרם היה זניח, אך פעולה זו מסמנת מפנה מהותי בסכסוך הישראלי-ערבי. בחודשים שלאחר מכן הצליחו הפלשתינים לבצע שורה ארוכה של פיגועים, שהבהירו למטה הכללי של צה"ל שגורם חדש לזירה.

ארגון השחרור הפלשתיני (אש"ף), שעל הקמתו תחת שרביטו של אחמד שוקיירי הוכרז בכנס שהתקיים בירושלים בין ה-28 במאי ל-2 ביוני 1964, נוצר תחילה כארגון שכל משאביו וכושרו לנהל מדיניות מוכתבים על ידי מדינות ערב ומצרים בראשן. מנהיגי הפת"ח הצעירים, ואף מנהיגי ארגוני חבלה אחרים שהחלו לצוץ בשטח, לא ראו בשוקיירי ובארגונו סמכות לאומית מחייבת והחרימו אותו. הם הבינו היטב, שכל העניין לא היה אלא תמרון נוסף של נאצר, שנועד להתחמק לפי שעה מעימות עם ישראל, ואילו שאיפתם הייתה הפוכה – לסבך את מדינות ערב במלחמה נוספת עם ישראל בהקדם האפשרי.

מבחינה זו, בקיץ 1965 נראה היה כאילו חזרה מדינת ישראל למצב שקדם למלחמת סיני; שוב עמדה בפניה השאלה, כיצד להילחם בפיגועים שהלכו ותפחו לאורך כול הגבולות ואף בעומק שטחה של ישראל. פגיעה ישירה בארגון הפלשתיני שיזם את הפעולות לא באה בחשבון, משום שבאותם ימי ראשית לא היה לפת"ח בסיס שניתן לפגוע בו וכל פעילותו אורגנה על ידי קומץ פעילים. הסיוע הניכר שנתן משטר הבעת' בסוריה להתארגנות הזו, לא נסתר מעיני צה"ל, אך כפי שנראה להלן, היחסים בין ישראל לסוריה היו מתוחים גם בלאו הכי, ופגיעה באינטרסים הסורים לא נראתה כפתרון סביר לבעיית הגרילה הפלשתינית המתחדשת. מאחר שרוב הפיגועים באו מתחומה של ירדן, חזרה ישראל למדיניות בה נקטה עשר שנים קודם לכן: לפגוע ביעדים בגבול ירדן על מנת לאלץ את המשטר שם לפעול בתוקף ובמרץ נגד התופעה החדשה והמציקה. גם חטיבת הצנחנים, אשר לא הופעלה בפעולות קביות מאז ימי סיני והביטה בקנאה בחיילי "גולני" שעליהם הוטלו הפעולות בגבול הסורי, חידשה את פעולותיה מעבר לגבול.

בליל ה-27 במאי 1965 בוצעו שתי פעולות תגמול שנשאו את שם הצופן "צוק סלע". באחת מהן פוצצו בית חרושת לקרח וטחנת קמח בפאתי העיר ג'נין, ובשנייה נהרסה תחנת הדלק ליד ח'רבת סופין שממזרח לקלקיליה, ממש באותו מקום נחלו הצנחנים מכה קשה באוקטובר 1956, בפעולת התגמול האחרונה  שבוצעה לפני מערכת "קדש". שלושה חודשים מאוחר יותר חזרו הצנחנים לתקוף את קלקיליה. בליל ה-4 בספטמבר פוצצו אחת עשרה בארות מים בסביבות העיירה (מבצע "יהלום"). לכאורה, דומה שצה"ל חזר אל הקו אותו זנח תשע שנים קודם לכן. אולם לקח קלקיליה משנת 1956 והניסיון שנצבר ב"קדש" לא נשכח, ואף שצה"ל חזר ושיגר את לוחמיו לפעולות לילה מוגבלות, שוב לא נרתעו מתכנני המבצעים מלחשוב במונחים הרבה יותר דרמטיים.

בסתיו 1966 ביצע צה"ל לראשונה פעולות גמול בהיקף נרחב ולאור היום, לאחר ששלושה צנחנים נהרגו בעלות רכבם על מוקש בדרום הר-חברון. אור ליום 13 בנובמבר, עם שחר, תקפה חטיבת הצנחנים בסיוע טנקים ומטוסי קרב את המערך הירדני בכפר סמוע שבדרום הר-חברון. אף כי כבמהלך הקב נהרג אחד ממפקדי הגדודים מכדור של צלף, נחשבה הפעולה בצה"ל כמוצלחת בחינה טקטית. אבדות הירדנים היו כבדות: 20 הרוגים, 37 פצועים, 126 בתים נהרסו, 26 כלי רכב וכמות גדולה של נשק שנלקח כשלל. אולם רבים הציבו סימני שאלה על התבונה המדינית שבמעשה. היה ברור שהמשטר ההאשמי בירדן רואה בחרדה את ההתארגנויות הפלשתיניות החדשות וחושש מהן לא פחות משחששה מהן ישראל. בחירת יעד בתחום ירדן לפעולה בהיקף כה נרחב נראתה בלתי צודקת מאחר שסוריה הייתה ידועה כתומכת העיקרית בפת"ח. יתר על כן, התגובות בירדן, ובעיקר בקרב הפלשתינים בגדה המערבית, היו נזעמות וכוונו נגד המלך בטענה שאין בכוחו להגן עליהם. תוצאה זו עמדה בניגוד גמור למדיניות בה נקטה ישראל מאז "קדש" ששאפה לייצב את המשטר ההאשמי בירדן ולא לערערו. בין כה וכה, עיקר תשומת הלב של צה"ל הייתה נתונה זה מכבר לגבול הצפוני.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: