עם WordPress.com אפשר לעצב אתרים כאלה
להתחיל

התהום – מה באמת מפריד בינינו לבין העולם הערבי?

ההפיכות בתוניס ובמצרים, המהומות שנבלמו באבן בסעודיה, בחריין וירדן, ואילו שעדיין מפעפעות בעיצומן בסוריה ובלוב לימדו את אלי אבידר שיעור או שניים בהתנהלות במרחב המזרח תיכוני והדגישו שיעורים שלמד בעבר. הוא מאמין שאפשר ללמוד מאירועים אלה מספר לקחים:

ראשית, שהמהפכה הדמוקרטית המלאה בעולם הערבי עוד לא התרחשה וספק אם תתרחש בקרוב. גם במדינות שבהן הודח המשטר הישן, כמו במצרים ובתוניס, נותר הכוח בינתיים בידי האליטה הצבאית המצומצמת, כשבמצרים גובר גם כוחם של האחים המוסלמים, אם כי טרם ברור מה יהיה משקלם בשלטון בסופו של תהליך. עם כל הסמליות של כיכר תחריר, באף לא אחת מהארצות האלה לא תפס העם את המושכות. עדיין.

שנית, שארצות הברית איבדה, אולי סופית, את משקלה כמתווך הוגן ומשמעותי באזור. האופן שבו התנערה במהירות ממשטרו של מובראק, שתיקתה הרועמת נוכח דיכוי המהומות בבחריין ובסעודיה והיסוסיה וגמגומיה ביחס להתערבות בלוב, חשפו עד כמה מוטה ואינטרסנטית המדיניות שלה באזור, עד כמה מוגבלת הבנתה בפוליטיקה המזרח תיכונית ועד כמה הפכפכה ידידותה  גם למשטרים הערביים הנאמנים אליה ביותר. אם ישראל תרצה לשוב ולהידבר עם מדינות ערב סביבה ובמעגל הרחוק יותר, היא תוכל להסתמך פחות מאי פעם של שירותיה של ארצות הברית. היא תיאלץ לעשות זאת בעצמה.

לקח שלישי הוא שכמו שאין דבר כזה "עולם ערבי", כך אין דבר כזה "המהומות בעולם הערבי". פרט לעיתוי, מאט מאוד מאחד בין המהומות במצרים והדחת מובראק לבין מלחמת השבטים  בלוב ובתימן, שבעת כתיבת שורות [הספר פורסם ב-2011 – י.ר.] אלה עדיין אין  לדעת איך תסתיים. במבט ראשון ההפגנות נראות לצופה הטלוויזיה דומות, אבל המציאות מורכבת הרבה יותר וכך גם המדיניות שיש לנקוט בכל מקרה ומקרה.

לקח רביעי הוא תפקידה של ישראל בהתרחשויות – אין לה כזה. "העולם הערבי" עסוק בעיקר בעצמו. כל עם ומצוקותיו, כל עם וצרותיו הבוערות. ניסיון לשרבב את ישראל כדבק מאחד בחסות תיאורית קונספירציה כזו או אחרת לא צלח עד כה. חשוב שישראל תמשיך לשמור על דממה תקשורתית בכל הנוגע למהומות בארץ ערבית זו או אחרת, ידיה או אויבת. אלה לא הסכסוכים שלנו ולא המאבקים שלנו לחירות. כל עם יכריע על גורלו, בין שהדבר נמצא בעינינו ובין שלא. זה לא אומר שישראל צריכה לשתוק בכל הקשור לדברים הנוגעים בה ישירות, או לוותר על ערוצי התקשורת וההידברות עם המדינות הערביות, זה רק מחייב אותה להקפיד שבעתיים על גבולות הנימוס והאיפוק, שחלים עלינו גם בימים רגועים יותר.

הלקח האחרון הוא שחייבים ללמוד לדבר ערבית, להבין ולהיות מובנים. רק שליטה מלאה בתרבות הזו על כל המורכבות והניואנסים שבה תאפשר לנו לנווט בחוכמה ובייחוד בביטחון במקום שלעתים קרובות מדי הוא סוער ולא יציב. לדבר ערבית לא רק בחדרי חדרים, עם מנהיגי המדינות הערביות ומדינאיהן – האמונים לא פעם על שפת הדיפלומטיה הבינלאומית לא פחות מהפוליטיקאים ומהמדינאים שלנו – אלא עם התקשורת הערבית הרב ערוצית ודרכה עם העמים הערביים, בין שהם רוצים בדיאלוג הזה ובין שהם מתייחסים אלינו בעוינות ובחשד – כמו שאנחנו התייחסנו אליהם ועדיין מתייחסים אליהם. כי במקום שאין דיאלוג, ידברו רק הפחד והתותחים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: